האלכוהוליזם כמחלה

על השינוי בתפישה את האלכוהוליזם מסטייה למחלה

  • פורסם 20/11/08

התפישה הרווחת בארצות הברית עד 1944 הייתה שאלכוהוליסט הוא חלש אופי, אינו מוסרי ואף חוטא. האלכוהוליזם נחשב לסטייה חברתית, והאלכוהוליסטים לסוטים שיש להוקיעם ולנדותם. היחס לאלכוהוליסטיות היה סובלני פחות, והן סבלו מסטיגמה כפולה: מלבד האלכוהוליזם המגונה הן נחשבו למופקרות מינית.

ההנחה הבסיסית הייתה שהאלכוהוליסט אשם במצבו בשל חולשת אופי או מוסר לקוי, ועל כן אלכוהוליזם אינו מחלה או בעיה הראויה לטיפול רפואי

האלכוהוליסט כפושע

בראשית שנות ה-40' התחמק הממשל הפדרלי של ארצות הברית מעיסוק באלכוהוליזם בשל תוצאותיו של התיקון ה-18 לחוקה מ-1920, אשר אסר על ייצור אלכוהול וסחר בו, וכך פתח פרק בהיסטוריה האמריקנית המכונה "תקופת היובש". במהלך תקופה זו הרוויחו מבריחי המשקאות האלכוהוליים הון תועפות והמאפיה צברה כוח רב.

עם ביטול התיקון ב-1933 משך הממשל המרכזי את ידו מעיסוק בנושא. אם היה לו עניין כלשהו באלכוהול הוא היה מרוכז רובו ככולו בגביית מיסים מתעשיית המשקאות, שהיוו חלק חשוב בתקציב הממשל.

רשויות החוק ראו ב-3 מיליון אלכוהוליסטים פושעים, ואדם שנתפס כשהוא שיכור נעצר, בין אם גרם נזק ובין אם לא. הממסד הרפואי של אותם הימים התייחס לאלכוהוליסטים כאל מי שלא ניתן לסייע לו. ההנחה הבסיסית הייתה שהאלכוהוליסט אשם במצבו בשל חולשת אופי או מוסר לקוי, ועל כן אלכוהוליזם אינו מחלה או בעיה הראויה לטיפול רפואי.

המוסדות היחידים שטיפלו באלכוהוליסטים היו בתי החלמה פרטיים, שהאשפוז בהם היה יקר. חלופה זולה יותר הייתה אשפוז במחלקות פסיכיאטריות ובבתי חולים לחולי נפש, שבהם בוצע בחלק מן האלכוהוליסטים עיקור, שהוצג כעיקור מרצון, אך למעשה נכפה עליהם באמצעות מניעת שחרורם עד אשר ניאותו לכך. העיקור בוצע בנימוק שאלכוהוליסט אינו יכול להיות הורה ראוי.


  הסובל מאלכוהוליזם הוא אדם הפגיע מבחינה ביולוגית למשקה<BR>צילום: GettyImages/ImageBank
הסובל מאלכוהוליזם הוא אדם הפגיע מבחינה ביולוגית למשקה
צילום: GettyImages/ImageBank

חינוך מחדש של הציבור

הכנסייה הפרוטסטנטית והכנסייה הקתולית סברו שאלכוהוליזם הוא חטא והאלכוהוליסט הוא חוטא. בצבא נהגו להעניש חיילים אלכוהוליסטים, ואם לא נגמלו - שוחררו מן השירות. מעסיק וחברים לעבודה התרחקו מהאלכוהוליסטים, ולעתים קרובות הם פוטרו בשל כך מעבודתם.

סבל בני משפחתם הקרובים ביותר של האלכוהוליסטים היה הרב ביותר, והם היו אלה שניסו לסייע להם, אף כי גם הם הפנימו את הדעה הרווחת על אלכוהוליסטים, וזה הקשה עליהם להתמודד עם המצב. גם האלכוהוליסטים עצמם הפנימו את ההשקפה הרווחת, וכך מצאו כי היחס הבלתי סובלני של החברה כלפיהם מוצדק. התוצאה היתה נידוי חברתי ותעסוקתי.

השינוי התחולל כאשר מרגרט מרטי מאן הקימה ב-2 באוקטובר 1944 את "המועצה הלאומית לחינוך בנושא אלכוהוליזם". מאן הניחה שהבעיה הבסיסית של אלכוהוליסטים היא שהם מוגדרים כסוטים. מאחר שהיא סברה ששורש הבעיה הוא בהגדרה, היא הגיעה למסקנה שהפתרון הוא להציע הגדרה אחרת ולחנך לאורה את הציבור.

את השינוי שהיא הציעה היא תמצתה בשלוש סיסמאות יסוד שהופצו בציבור: אלכוהוליזם הוא מחלה והאלכוהוליסט הוא אדם חולה; אפשר לעזור לאלכוהוליסט והוא ראוי לעזרה; אלכוהוליזם הוא בעיה של בריאות הציבור ולכן הוא נתון באחריות הציבור.

חולה ולא חוטא

התפישה שהציעה מאן הייתה שאלכוהוליזם הוא מחלה כרונית ראשונית ולא תסמין של הפרעה אחרת כלשהי, וכי הסובל ממנה הוא אדם הפגיע מבחינה ביולוגית למשקה. אלכוהוליזם הוא בר השוואה למחלות כרוניות כמו אסתמה או סוכרת מסוג 2. באמצעות טיעון זה היא ביקשה לשלול את הדעה כי מחולל האלכוהוליזם הוא חולשת אופיו של האלכוהוליסט, המשקה הממכר עצמו או האגרסיביות של תעשיית המשקאות.

היתרון הגדול בהגדרת האלכוהוליסטים כחולים הוא בביטול הסטטוס שלהם כסוטים וחוטאים, שהרי אם אדם פועל תחת השפעת מחלה הוא אינו אחראי מוסרית או פלילית למעשיו. כך ניתן היה לנטרל את גורם האחריות שחיזקה מאוד סטיגמת הסטייה. הגדרת אלכוהוליסטים כחולים אף אפשרה להעלות תביעה לטפל בהם ולהקצות לשם כך משאבים רפואיים.

אולם, לתיוג אלכוהוליזם כמחלה היו גם חסרונות; היו אלכוהוליסטים שסברו כי סטטוס של חולה אינו עדיף על זה של חוטא, משום שמחלה מרמזת על חוסר אונים ועל אבדן שליטה. אפשר שעדיף להיחשב חוטא האחראי למעשיו מאשר להיחשב קורבן של מחלה. הגדרת האלכוהוליסט כחולה יצרה סטיגמה חדשה למי שסירבו לטיפול, כמי שמסרבים להיגמל. למרות כל החסרונות, לחלקם הייתה מאן מודעת, הרי מבחינתה, הגדרת אלכוהוליזם כמחלה הייתה נכונה משום שזו הסבירה לה, כאלכוהוליסטית בעצמה, את מצבה.


  חברים לעבודה התרחקו מהאלכוהוליסטים, ולעתים קרובות הם פוטרו בשל כך מעבודתם. אילוסטרציה: GettyImages/ImagesBank
חברים לעבודה התרחקו מהאלכוהוליסטים, ולעתים קרובות הם פוטרו בשל כך מעבודתם. אילוסטרציה: GettyImages/ImagesBank

להוציא את האלכוהוליזם מהחשכה

הצעד הבא של מאן היה להנחיל את ההגדרה החדשה לציבור האמריקאי, "לגרור את האלכוהוליזם מהחשכה, כפי שנעשה עם השחפת והסרטן. כדגם להנחלת הרעיון החדש, באמצעות ארגון לחינוך ולהסברה בנושא האלכוהוליזם, שימשה לה "אגודת השחפת האמריקנית", אשר הצליחה לשנות את הדעה הרווחת בציבור שמקור השחפת הוא עוני ולכלוך. מנהל אגודת השחפת היה למנחה של מאן בפעילותה למען האלכוהוליסטים.

מאן הקימה מטה ארצי, שהפיק והפיץ חוברות הסברה, עלונים ותכניות הסברה בנושא אלכוהוליזם, והוציאה לאור שני ספרים ששמם מעיד על תוכנם: "ספר ההדרכה החדש של מרטי מאן על אלכוהוליזם" ו"מרטי מאן עונה על שאלותיך בנושא שתייה ואלכוהוליזם". היא אף נשאה כ-200 הרצאות בשנה בממוצע במשך 35 שנים.

לאחר ייסוד המטה הארצי, הקימה מאן 50 ועדות מקומיות אוטונומיות של מתנדבים ב-27 ממדינות ארצות הברית, שערכו מסעות חינוך והסברה בקהילותיהם, הקימו מרכזי מידע על אלכוהוליזם, ייסדו מרכזים לאבחון אלכוהוליזם ואף בתי הבראה לטיפול לטווח ארוך באלכוהוליסטים.

אף כי רוב הציבור אכן שינה את עמדתו וקיבל את תפישת האלכוהוליזם כמחלה לא הביא שינוי זה ליתר סובלנות כלפי אלכוהוליסטים ברמה האישית

הצלחה בקרב הממסד

העברת המסר למנהלי בתי החולים והצוותים הרפואיים נחלה הצלחה רבה, שבאה לידי ביטוי בכך שעם ייסוד האגודה טיפלו באלכוהוליסטים רק כ-100 בתי חולים, ואילו ב-1953 כבר עסקו 3,000 בתי חולים בטיפול בהם. תנופה למגמה זו אירעה עם הכרזת "האגודה האמריקנית לרפואה" וארגון הבריאות העולמי על אלכוהוליזם כעל מחלה בשנות החמישים.

הארגון הפעיל אלפי תכניות חינוך והסברה בבתי ספר, באוניברסיטאות ובמפעלי תעשייה, ופעל גם למען חקיקה ברמה המקומית, המדינית והארצית, אשר הגיעה לשיאה ב-1970 עם אישור "החוק המקיף למניעה, טיפול ושיקום באלכוהוליזם ובשימוש לרעה באלכוהול" על ידי הקונגרס האמריקאי.

על מידת הצלחת מאמצים אלה מעידות תוצאותיו של סקר שנערך ב-1957, אשר העלו כי 58% מן האמריקאים מגדירים את האלכוהוליזם כמחלה. זאת לעומת 6% בלבד ב-1943. סקרי דעת קהל שנערכו בעשורים הבאים העלו ממצאים דומים: ב-1961 וב-1969 הגדירו 66%-55% מן הציבור את האלכוהוליזם כחולי. ב-1987 הביעו כ-90% מן הציבור את הדעה כי אלכוהוליזם הוא מחלה.

אף כי רוב הציבור אכן שינה את עמדתו וקיבל את תפישת האלכוהוליזם כמחלה לא הביא שינוי זה ליתר סובלנות כלפי אלכוהוליסטים ברמה האישית. עיקר הצלחתה של מאן היה בקרב הממסד, בעוד שהציבור הרחב לא שינה באופן מהותי את יחסו לאלכוהוליסטים, אף כי אין הוא נחשב עוד כסוטה, כחוטא וכאיש שוליים, אלא כחולה הראוי לטיפול ככל חולה אחר. אף על פי כן ניתן לומר כי המדיקליזציה של האלכוהוליזם הצליחה, והעמדות השתנו.

ד"ר פנינה לוי היא מלגאית פולברייט לדוקטורנטים מצטיינים ומרצה להיסטוריה של ארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן. התמחות במגדר ואלכוהוליזם, ביחסי מגדר בארגונים וכן בנשיאות האמריקאית.

באדיבות מגזין "חידושים - מדע ודעת" של אוניברסיטת בר אילן

+ הוסף תגובה
תגובות ( תגובות ב- דיונים)

עכשיו בעמוד הבית של